ברלין, 16.6.2016

צרויה יקרה,

את כותבת לי שאת אורזת ארגזים, אבל שתמצאי זמן לענות על המכתבים שלי. את עוברת דירה? לא היה לי אומץ לשאול. אנחנו בקושי מכירות אחת את השנייה. ועכשיו אני שולחת לך מכתב, שלושה מכתבים. שלושה מכתבים אליך.

נפגשנו פעמיים חפוזות. בבית המלון בצהריים בפסטיבל ליט.קולון, שתינו היינו תשושות ובערב, אחרי ההקראות, היינו כשיכורות. צחקתי כשראיתי איך שיצאת ממוזיאון השוקולד, אוחזת בידי אשה. אם יש משהו שאני מיד מוכנה לאהוב זה נשים במצב רוח מרומם. כל החברות הקרובות שלי הן נשים מסחררות. אנחנו צריכות לצאת ביחד לבילוי לילי. אני חושבת שזה יהיה בדיוק מה שאנחנו צריכות לעשות.

אולי אני צריכה לכתוב את המכתבים בזמן עתידי מושלם, צורה דקדוקית בגרמנית שמתאימה לנו בדיוק: אני כותבת לך את המכתבים בידיעה שבילינו כבר ביחד בלילות. ההדמייה הזאת מתאימה אולי לתערובת של אינטימיות וחוסר ידיעה שנדרשים לחליפת מכתבים מהסוג הזה. הרי מוזר לכתוב למישהו שבקושי מכירים ולדעת שמתי שהוא גם אנשים אחרים יקראו את המכתבים האלה.

סיימתי לאחרונה את הספר “מעריכים את החיים יותר מדי”, מכתמים מאת ג’יל רנארד, ספר שקבלתי במתנה מחברה,. 1 הוא כותב: “הספרות שלי – מכתבים שאני שולח לעצמי ושאני מרשה לכם לקרוא.” אני לא יודעת אם גם אצלי זה כך. אולי זה יותר כך: בספרי אני מתייחסת אליכם (מי שזה לא יהיה) ולאחר מכן אני מרשה לעצמי לקרוא, בריחוק מה, את מה שנאסף שם. כך נוצרת תיבת תהודה. הכתיבה פורשת את התיבה הזאת, את החלל הזה, שמאפשר לפתוח פתח לפגישות, להיכרויות. האם גם את מתגעגת יותר למה שרחוק מאשר למה שקרוב? אנשים שמתגעגים למרחקים מנחמים אותי, דווקא מפני שהם בונים גשרים למה שאינו מוכר. לפגוש, להכיר שם בחוץ מישהו…

הדחף לכתוב לך בא מהגעגועים למרחקים, אבל אנחנו צריכות להתרכז באירופה. כרגע זה נושא טעון מאוד. זה כל כך טעון שאני לא יודעת מאיפה להתחיל בדיווח שלי ואני בכלל לא יודעת מה אני צריכה או רוצה להגיד על זה. איך אני יכולה לספר למישהו שאני בקושי מכירה, עם מידה מינימלית של דיסקרטיות, על משהו שממש מטלטל אותי? ואיך אני יכולה לכתוב על אירופה כשאני כבר לא יודעת מה זה בכלל?

אירופה הייתה עבורי מערכת של ערכים – למרות האינטרסים הכלכליים שהיו כל כך דומיננטיים. אם הייתה פה אי פעם מערכת של ערכים, הרי שכעת עברה עליה רעידת אדמה כל כך חזקה שאי אפשר להיות בטוח שהיא לא תתמוטט.

ככל שאירופה הלכה וסגרה את השערים בפני הפליטים בחודשים האחרונים, הלכתי אני אל מעבר לגבולות שלי יותר ויותר.עד שהגעתי לנקודה שממנה לא היה יותר לאן לזוז. אני יכולה לכתוב רק מנקודת המוצא הזאת, זאת אומרת, מתוך השבר של מה שהיה עבורי באופן אישי המצודה ששמה אירופה. אני מקווה שאני לא מעמיסה עלייך יותר מדי במכתב הראשון ואני מקווה שהמכתב השני יבוא מנקודת מוצא שונה לגמרי.

מצודת אירופה היא כלי שבור.

אני חייבת לכתוב את זה שוב בשורה נפרדת. למרות שאני מאמינה באפשרות שאירופה תוכל להמציא, להגדיר את עצמה מחדש, דווקא מפני שאנחנו חווים עכשיו בכל כך הרבה מקומות את השבר של מערכת הערכים.

כשהתיישבתי הבוקר לכתוב את המכתב הזה הסיחה מחשבה אחת את דעתי: ישבתי, כתבתי את השורות הראשונות ופתאום רציתי לאפות לך עוגה. עוגה לצרויה.

ככל שאני חושבת על כך יותר, הרעיון הזה משכנע אותי יותר ויותר. העוגה שנאפית מזמינה אותך לבוא אלי, היא מקנה לריחוק הגופני נקודת אחיזה ואותה אני צריכה, כדי להיות מסוגלת לצאת מהגבולות שלי ולכתוב על אירופה. לישת הבצק עם כפות הידיים, הזמן המוגבל שנחוץ לאפייה והניחוח שינדוף מהעוגה. עכשיו אני מבינה: העוגה היא בשבילך, האפייה היא בשבילי.

באקדמיה לאמנות היה לי סטודנט שיכול היה לסבול את הטקסטים הפילוסופיים שנתתי לו לקריאה רק אם הוא בו זמנית אפה לחם. למחרת הוא בא עם המחשבות שלו ועם כיכר לחם והתחלק בכיתה עם שניהם. הלחם היה לפעמים קשה כמו אבן, לפעמים היו בו כל כך הרבה שמרים שקבלנו כאבי בטן, אבל זה התאים תמיד לטקסטים שדנו בהם.

הנושא שלנו היא השבריריות של פרוייקט אירופה. העוגה השברירית ביותר שעולה בדעתי היא עוגת העץ. אופים אותה בשכבות דקות וצריך כל הזמן להיות ליד התנור, כדי שהיא לא תישרף.2 כשהייתי ילדה היתה עוגת העץ הדבר הכי יקר עבורי. 3רק לעיתים נדירות זכינו לאכול אותה. במינכן יש קונדיטוריה מפורסמת שמתמחה בעוגה הזאת. ידידות אלגנטיות, מבושמות, של אמי, הביאו לפעמים את העוגה הזאת משם. עשינו מזה ממש חגיגה, אכלנו רק פרוסות קטנטנות, ובסוף, מה שנשאר, התייבש.

אין לי מושג אם אני אצליח לאפות אותה. במתכון שלי כתוב שהטוב ביותר הוא לאפות אותה תחת סלמנדר (גריל עליון – החום בא רק מתקרת התנור). ואני אפילו לא יודעת מה זה בכלל סלמנדר. בתור סלמנדר אני מכירה רק לטאות שמאבדות את הזנב שלהן ולאחדות מהם יש צבעים מרהיבים ויפים באופן מיוחד. אני צריכה לנסות לאפות את עוגת השכבות בלי תנור סלמנדר. לפני שאני ממשיכה בכתיבה אני אבחוש את הבצק. האם את אוהבת מרציפן? מרציפן אפשר רק לאהוב או לשנוא, אני יודעת. מסוכן לאפות עוגה עם מרציפן לאשה שאני בקושי מכירה. חממתי את התנור ל-230 מעלות והוצאתי את החמאה מהמקרר. היא צריכה להיות רכה, כך כתוב במרשם. אני מחכה עד שהיא מתרככת. אני אשלח לך את המתכון ביחד עם המכתב. אולי את מתעבת לאפות, אבל אם לא, את יכולה לנסות את זה פעם. אולי יש לך אפילו תנור סלמנדר.

השכבה הראשונה כבר בתנור. היא צריכה לקבל צבע חום מוזהב, לפני שמורחים עליה את השכבה הבאה. אין לי מושג כמה זמן זה לוקח. בזמן שעומד לרשותי בין שתי השכבות אני אנסה לחשוב על הדיעה שיש לי על אירופה. דבר אחד ברור: עכשיו, כשאירופה סוגרת את שעריה, היא מהווה שאלה פתוחה. רק עכשיו מתחוור לי עד כמה החשבתי את הרעיון הזה ששמו אירופה. יכולתי פחות או יותר לחשוב על אירופה בתור מכורה, למרות שאין לי בכלל דיעה חיובית על הקונצפט “מולדת” וכשאני חושבת על אירופה בתור מולדת אני רואה שברחבי היבשת יושבים יותר מדי גורילות: המלחמות, השלטון הקולוניאלי, היחס לרומה וסינטי (צוענים). פשוט יותר מדי גורילות בתחושת המולדת שאני מטילה בה ספק גדול, מה גם שהיא עומדת על כרעי תרנגולת. עכשיו אני מרגישה, שפשוט ניסיתי את זה. אולי מפני שזה אף פעם לא הצליח עם גרמניה, גם מפני שאני שואלת את עצמי אם אני בכלל מתגעגעת למיקום מזהה.

ועכשיו? באזורים מסוימים באירופה בוחרים האזרחים בימין הקיצוני, עד כדי כך שהנשימה נעתקת. מרימים גדרות תיל ויורים על אנשים בגז מדמיע. בתי הפליטים בגרמניה מוצתים אחד אחרי השני. מנפיקים חדשים לבקרים חוקים למבקשי החסות הפוליטית, מה שעושה את המצב רק לגרוע עוד יותר. מכריזים על מדינות המוצא בתור מדינות בטוחות, בזמן שהמדינות האלה אין בטוחות כלל וכלל. בים התיכון טובעים אלפי אנשים. את יודעת את כל זה. אבל אני לא יודעת איך את מגיבה על התמונות האלה.

בדרך כלל אני חורשת במשך כל היום, עד שהיום כלה ונגמר. אני סוס עבודה. אבל כרגע אני לא כותבת, אני לא עובדת, אני אפילו לא מסוגלת לנסוע ברכבת התחתית. עבדתי שלושת רבעי השנה עם פליטים בברלין. מאז החדשות ברדיו כבר לא חדשות. כשאני רואה תמונות מאידומני או מהגבול התורכי, אני רואה ילדים שאני מכירה.

כשאני חושבת על כך, שאת חיה במדינה שאין בה בטחון, אני שואלת את עצמי, איך את מחזיקה מעמד, איך אפשר לשאת בנטל הזה? ואני שואלת את עצמי, איך את מתארת מנקודת המבט שלך את המצב של הפליטים באירופה. אני לא יודעת עד כמה זה מסובך, עד כמה זו נקודה רגישה, לספר לי על כך. האם מדובר בנקודה רגישה, או שאולי זה משהו יומיומי, ואולי שניהם ביחד. אני לא יכולה להיכנס לנעליים שלך. אני גדלתי בזמן שלום. עד הקיץ האחרון הייתה המלחמה אמנם קרובה לליבי, אבל רחוקה ממני פיזית. בנתיים נראה לי ממש בלתי אפשרי להגיע לגיל של ארבעים ושלוש בלי להיתקל בפן הזה של החיים, אבל כך זה היה. עכשיו זה אחרת לגמרי.

הכל התחיל בקיץ שעבר. חברה התקשרה אלי בטלפון. זה היה בערב שבת. ירד מבול. היא אמרה: “עומדות כאן משפחות שלמות עם ילדים קטנים. את יכולה אולי לקחת אליך משפחה אחת? הרי יש לכם חדר אורחים.” כשיצאתי לדרכי ידעתי שהנסיעה הזאת תשנה את חיי.

משפחה צעירה ממוסול נכנסה למכונית שלי. האשה הייתה בהריון, לבעל היו צללים עמוקים בפנים, הבן בן השלוש בכה במשך כל הנסיעה. בעלי היה בנסיעה במשך סוף השבוע. לא היה לי אומץ לקחת אותם אלי הבייתה, הבאתי אותם לבית מלון קטן.

במשך היום ערכנו היכרות. אחרי סוף השבוע מצאתי להם מקום אצל ידידים ובמשך היום הלכתי איתם למשרדים הממשלתיים בברלין, הכל היה מאוד לא מאורגן שם, לפני המשרדים שכבו אלפי אנשים על הרצפה. בהתחלה אפילו לא היה בשבילם מים. במשך זמן רב הם לא קיבלו טיפול רפואי נאות. פעם אחת ראיתי שמיילדת רצה בתוך ההמון וצעקה: “איפה היולדת?”

החלטתי לא לכתוב ספר חדש במשך שנה שלמה ולעבוד עם האנשים שהגיעו אלינו. חברות רבות שלי עשו אחרי הבגרות שנה של שירות אזרחי, אבל אני התעניינתי אז רק במסיבות ובבחורים. אז באמת הגיע הזמן לשנה של שירות אזרחי.

בינתיים אני מיודדת עם העיראקים. הילד השני נולד לפני כמה שבועות. שמו אייהם והוא יפהפה. שלומם טוב. הם לומדים גרמנית. ממש מעבר לפינה מצאנו בשבילם דירה. בנם הולך לגן ילדים בבית הספר של הילדים שלי. אסרה, האשה, היא בעלת חוש הומור מעולה, ראדואן, בעלה, הולך ומפשיר ולאנאס הקטן אני הדודה. אנחנו צוחקים הרבה ביחד.

בראשית השנה יסדתי עמותה עם מאה נשים, “אנחנו עושות את זה” www.wirmachendas.jetzt וטפלתי במשפחות נוספות. אבל לא עמדתי בזה במשך שנה שלמה. פשוט לא יכולתי יותר. כבר לא יכולתי יותר לשמוע את הסיפורים הטראומטיים של המשפחות האלה ולא עמדתי בחוסר האיזון בין הערכה מוגזמת של יכולתי ומצד שני חוסר האונים. פגשתי בברלין ילדים שברחו וכאן הם רעבו ללחם. ראיתי אין ספור משפחות ללא גג על הראש, הם השתכנו בפארק הסמוך לביתי. זקנים, ילדים, אנשים בכסאות גלגלים. לפני שנה לא הייתי מאמינה שזה יתכן. המשפט של ראשת הממשלה אנגלה מרקל “אנחנו נתגבר” היה נכון לגמרי. היינו מסוגלים לעמוד במשימה הזאת. אירופה הייתה מסוגלת להצליח, להיות קהילה משותפת בעלת ערכים שמְשׁוּיָּכִים לאירופה, מול הגורילות והאינטרסים הכלכליים.

העוגה קוראת לי. כשאני מורחת את השכבה השנייה אני חשה שאני באמת זקוקה לעוגה הזאת, כדי להיות מסוגלת לכתוב על הנושא הזה. הכנסתי את העוגה שוב לתנור. אני אשלח לך צילום, אני אוכל אותה עם הילדים שלי ואני אספר להם עלייך. גם לך יש ילדים. זה היה הדבר הראשון שסיפרה לי אליזבט רוגה, ידידתנו המשותפת, כשהיא סיפרה לי עלייך. היא אמרה, אתן תמצאנה חן אחת בעיני השנייה. את כבר מצאת חן בעיני כשראיתי אותך עייפה בבית המלון בקלן.

כבר חודשים שאני עייפה. הסיפורים של הפליטים לא יוצאים לי מהראש, הם מראים לי צילומים בטלפון החכם שלהם ואני לא מסוגלת לעכל את מה שאני רואה. אני התבוננתי חודשים ארוכים בעולם הזה, בלי פילטר, וניסיתי להישאר פתוחה. זה היה יותר מדי. בו זמנית מבודדת אירופה את האנשים המעונים והמגורשים האלה בעיסקת סחר בבני אדם, עיסקה לעצירת זרם הפליטים עם טורקיה. אירופה שהחשיבה כל כך את הסולידריות, שהתגאתה בגבולות הפתוחים, האירופה הזאת נעלה את שעריה. בכל מקום פורחים עכשיו המגמות הרדיקליות והלאומניות – כאילו שהחזון האירופאי היה חזיון תעתועים. הסיבה לכך שירדתי מהפסים היא מצד אחד שאין לי פילטרים וגבולות ובאותה מידה מצד שני, העובדה שאירופה מפתחת את המגמות שציינתי. אם היית אומרת לי לפני שנה שהחלטות פוליטיות יכולות לערער על כדי כך את שיווי המשקל שלי, לא הייתי מאמינה לך.

האם את מכירה את המסה של יוליה קריסטוה4 שבה היא משכיבה את אירופה כפציינטית על הספה? זה טקסט מוזר והוא נכתב כבר לפני שנים אחדות, אבל כשקראתי אותו, נפתח פתח במחשבותי. קריסטוה כותבת שהיכולת האירופאית להעניק ערך מיוחד לכל איש ואישה מהווה מחסום נגד בנאליזציה ופילוס5, הסכר הזה נפרץ בחודשים האחרונים. קריסטוה כותבת שמה שמהווה את האושיות של התרבות האירופאית זה הנדודים, ההכרה, הכבוד מול הזולת, הספק והחקירה. ומה עכשיו? אירופה חושבת שהאנשים שמגיעים הנה אינם אנשים אידיבידואליים, הם מסה של אנשים. ואני לא יודעת מהי אירופה כשהיא בוגדת בערכים שלה.

אני צריכה לקום ולמרוח על העוגה את השכבה השלישית. הניחוח כבר נודף בשבילך, צרויה, ריח של לימונים וסוכר, את הריח של המרציפן אני לא מרגישה. אין לי שמץ של מושג אם את אוהבת מרציפן ומה המשמעות של אירופה בשבילך. אבל העוגה תהייה עוד מעט אפויה ובקרוב אקבל ממך מכתב. אסרה נותנת לי כל פעם במתנה עוגה אפויה במו ידיה כשהיא מבקרת אותי. אחר כך אני אביא לה חלק מהעוגה שלך ואספר לה עליך. אבל אני צריכה עוד לאפות את השכבות האחרונות. אני שמחה שיש לי זמן להקשיב לתשובה שלך בזמן שהעוגה מתקררת.

בידידות

אניקה

תרגם: אלדד סטובצקי

16.8.16

חיפה

מכתב לאניקה

אניקה יקרה,

אנא סלחי לי על תשובתי המאוחרת למכתבך. אני מודה שמאז ומעולם אהבתי יותר לקבל מכתבים מאשר להשיב להם. כפי שאני יותר אוהבת להקשיב מאשר לדבר. נדמה לי שהיה זה מרסל רייך-רניצקי שתיאר בספרו את הסופרים כבני אדם קשי-כתיבה באופן מפתיע. זה ממש נכון לגבי. הכתיבה הספרותית קלה לי בדרך כלל, אבל כל כתיבה אחרת – מכתבים, נאומים, מאמרים, ואפילו הקדשות קצרות – קשות לי ביותר, באופן מצחיק ממש. האם את מכירה את הקושי הזה? כאילו המילים מיועדות רק לספרות וכל שימוש אחר בהן הוא לא טבעי.

אבל לא משום כך איחרתי כל כך לענות לך אלא בגלל הארגזים שהזכרת בתחילת מכתבך המקסים. כן, בחודשיים האחרונים ראיתי בעיקר ארגזים. מצאתי את עצמי יום אחר יום דוחסת את חיי לעשרות ארגזי קרטון, ממיינת, זורקת, מוסרת, מסדרת – ספרים, מכתבים, תמונות, גזרי עיתונים, בגדים, רהיטים, צעצועים, מחברות,דיסקים, כלים ועוד חפצים שונים ומשונים שאפילו בכתיבה קשה למיין אותם. לאט לאט הבית התרוקן מחפצים והתמלא בארגזים. על ארגז אחד פרשתי מפה והפכתי לשולחן אוכל. על השני הנחתי את המחשב, וחשבתי לכמה מעט אנחנו זקוקים בעצם וכמה מיותרת הצבירה הזו. ועם זאת היה לי קשה לזרוק, קשה להיפרד. בין החפצים מצאתי למשל את המחשב עליו כתבתי את “חיי אהבה” לפני עשרים שנה. קניתי אותו משומש במחיר מציאה ושמרתי אותו כל השנים מתוך נוסטלגיה ואמונה תפלה, שמה שהביא לך מזל צריך להישאר אתך. אבל הפעם החלטתי להתגבר ולזרוק אותו ומאז אני חוששת שנגמר לי המזל. ולא רק ממנו נפרדתי אלא מאינספור חפצים שסימנו את חיי, כשעל הכול מרחף או יותר נכון רובץ סימן שאלה גדול- האם זהו צעד נכון בכלל? האם זה נכון לעזוב את הבית שלי ואת העיר שלי ולעבור לבית אחר בעיר אחרת שכמעט אינני מכירה?

כמעט כמו בכתיבת ספר, זו הייתה בעיקר אינטואיציה. איל, בעלי, תמיד אהב את חיפה, העיר הצפונית היפה, בה ההרים נושקים לים. בפגישתנו הראשונה, לפני עשרים וחמש שנה, סיפר לי שהוא נפרד מאשתו ומתכנן לעזוב את תל אביב ולעבור לגור בחיפה. אבל הפגישה הזו שינתה את תכניותיו – תוך זמן קצר עבר לגור אתי בירושלים, בה התאהב מיד, ובכל זאת ליוותה אותו תחושת החמצה הקשורה בחלום על חיפה. כל השנים הללו הדפתי בנחישות את ניסיונותיו לשכנע אותי לעזוב את ירושלים ולעבור לחיפה אבל בסתיו האחרון הסכמתי לנסוע לראות כמה בתים, ותארי לך שהבית הראשון שראינו הקסים אותי כל כך ומשם אני כותבת לך עכשיו. על הר הכרמל, מול הים וצמרות של אורנים עתיקים.

כאמור, זו הייתה בעיקר אינטואיציה, או בשמה הספרותי יותר, השראה. לא ידעתי הרבה על חיפה, כמו שאינני יודעת הרבה על הרומן החדש שהתחלתי לכתוב. ידעתי רק שאיל אוהב את חיפה, ושהילד אוהב את הים, ושאני בשלה לשינוי למרות שירושלים יקרה כל כך ללבי. בשנים האחרונות ליוויתי בה את שני הורי אל מותם, וחשתי שהזיכרונות הרעים המסתובבים ברחובותיה בלעו את הזיכרונות הטובים, ושאני מוכנה ואפילו סקרנית לעבור לעיר שאין לי בה שום זיכרונות.

וכך קרה. לפני חודש באו שתי משאיות והעמיסו את עשרות הארגזים, ואנחנו עם הילדים הגדולים והילד הקטן וארבעת החתולים הגענו לבית הזה שבקושי הכרנו ולעיר הזו שעדיין אינני מכירה. וכן, לקח לי חודש נוסף לפרוק את הארגזים ולמצוא מקום לכל דבר ולמצוא לילד חברים וחוגים, ולנסות למצוא את עצמי בתפאורה חדשה ושונה, ולנסות להיזכר למה עשיתי את זה, ולהתגבר על החרטה ועל הזרות ועל הגעגועים לירושלים.

תראי, את כותבת על פליטים ואני מספרת לך על מעבר מעיר לעיר בתוך ארצי. אבל בחיי שכל זה בא כדי להסביר לך למה לקח לי חודשיים לענות על מכתבך. בגלל הארגזים. את כותבת על הפליטים ואני קוראת ובוכה. איזה כאב. איזה אסון. לאבד ארץ ועיר ובית ושפה וקרובי משפחה ורכוש ומעמד ועולם שלם ולברוח לארץ זרה. איזה מזל יש להם שפגשו אותך ואת חברותייך לעמותה החשובה שהקמתן. איזה מזל שהגיעו לארץ שהמנהיגה שלה אמיצה ומרשימה כל כך. אם הייתי חיה בגרמניה הייתי גאה להצטרף לארגון שלכן. אני מאד מאמינה בכוח הנשי. בקיץ האחרון הצטרפתי לארגון נשים שנקרא “נשים עושות שלום”, שמנסה למצוא את המאחד והמחבר בינינו לבין הפלסטינאים. אני חושבת שנשים טובות בזה. כל כך קל לדבר על הפערים והקונפליקטים אבל אם נתרכז במה שמאחד תתעורר לפתע תקווה. וקירבה. הרגשתי את הקירבה הזו בעוצמה רבה עם נשים פלסטינאיות שבאו לאוהל שהקמנו ודיברו גם הן על הפסקת האלימות. אבל זמן קצר אחר כך התחילו פיגועי הדקירה ושוב פצעה המציאות את התקווה שלנו. תמיד יהיו, גם אצלנו וגם אצלכם, גורמים קיצוניים קולניים ורואי שחורות, ולפעמים גם יצליחו להשפיע על קובעי המדיניות וכן, תמיד תעמוד בבסיס אותה התעלמות מן האינדיוידואל , השנאה הקולקטיבית והפחד הקולקטיבי. אני מבינה את הפחד מפני האיסלאם הקיצוני ואני שותפה לו. אבל איך אפשר להכליל על האיסלאם בכלל ועל הפליטים המוסלמים האומללים בפרט? זה כל כך אכזרי.

אבל, אניקה יקרה, אנא אל תעשי הכללה כזו בנוגע לאירופה! נסי לא לראות את אירופה כמקשה אחת של אטימות לב! הרי אירופה זו גם את, וחברותייך לארגון, ורבים אחרים שפותחים את לבם ואת ביתם, וכמובן המנהיגה שלכם, אנגלה מרקל.

ואל תצטערי על שנת הכתיבה שאבדה לך. מה שעשית הוא כל כך יותר חשוב מאשר לכתוב. האם גם את מרגישה לפעמים שהכתיבה אינה מספיק חשובה? בלי קשר לאיכות שלה או לרעיונות שלה, בלי קשר לאדם הכותב אותה ואפילו להשפעה שלה. אני מקווה שזה לא נראה לך כמו חילול הקודש. אני יודעת שיש הרבה סופרים שלוקחים את עצמם מאד ברצינות ומרגישים מאד חשובים. אני פוגשת אותם לפעמים בפסטיבלים ספרותיים, ותמיד מתחשק לי להגיד להם- גם אם הספר שלך באמת נפלא כמו שאתה חושב, לא נראה לך שיותר חשוב לרפא מחלה, להפחית סבל, לחנך ילד? נדמה לי שכל חבריי הרופאים והאחיות והפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים והמורים והגננות והמדענים עושים עבודה כל כך יותר חשובה ממני. כמובן שמעולם לא אמרתי להם את זה. רק לכמה חברות סופרות כאן בארץ, שגם הן מעדיפות לצחוק על עצמן. יש לי הרגשה שתסכימי איתי. שגם את לא לוקחת את עצמך ברצינות. וכן, את הכתיבה אני לוקחת מאד ברצינות. אני יכולה לחשוב יום שלם על משפט אחד. כי אני מאמינה שכל אחד צריך לעשות את עבודתו הכי טוב שהוא יכול. אבל תמיד אני זוכרת שיש עבודות מועילות יותר, וכשאני פוגשת אנשים שעושים אותן אני קצת נכלמת. לכן אני שמחה כל כך לשמוע מקוראים שהקריאה בספריי עזרה להם לפתור בעיה, להחליט החלטה, להבין משהו חדש על חייהם, או אפילו רק להרגיש פחות לבד. אז אני מיד חשה יותר מועילה ופחות נכלמת.

את שואלת למי אני כותבת. אולי לאנשים האלה, שהקריאה בספריי עשויה לעזור להם מעט. למרות שאינני יודעת מי הם. אני מנסה לכתוב את הספר שהיה מסייע לי, שהיה מחולל שינוי, ולו הקל ביותר, בתוכי, אם הייתי קוראת אותו, שהיה מפיג מעט את בדידותי, הבדידות העמוקה, שמסתתרת בתוכנו גם אם יש לנו חברים וילדים ובני זוג.

כפי שיכולתי לחוש את כאבך על אירופה שלך כך גם יכולתי להריח את ניחוח העוגה שאפית עבורי. תודה! יכולתי להריח את הריח הנפלא של בצק, חמאה ולימון, ולדמיין את חג המולד באירופה, כשבחוץ פתיתי שלג מנצנצים והבית חמים וריחני כשהמשפחה מתכנסת לחג. ראיתי את אירופה לראשונה בגיל מבוגר יחסית. הייתי בת 26 כשיצאתי לראשונה מגבולות הארץ שלי, מוכת הטרור והמלחמות. אבל כל השנים האלה ביקרתי באירופה דרך הספרים והסרטים והתמונות ונדמה לי שריח העוגה שאפית לי מגלם בדיוק את דמיונותיי – שלג יורד על עיירות קטנות עם נהר וכנסייה ופירות יער, ועל ערים גדולות והדורות, עם בתי קפה יפהפיים ועוגות ריחניות. ועם זאת, איך לא, אירופה הייתה גם סכנה וסבל ומוות – הרי כמו הפליטים האלה שאת מטפלת בהם כך גם חלק גדול מבני עמי גורשו ונעקרו וברחו, אם בכלל זכו להינצל, והגיעו לארץ ישראל וחלקם המשיכו להתגעגע משם לאירופה למרות הכול.

בשני העשורים האחרונים אני נודדת הרבה באירופה בעקבות ספריי – אבל זוכרת כל הזמן שאני רק אורחת. כבר שנים מלווה אותי האבסורד הזה- להרגיש יותר בטוחה באירופה מאשר בארץ שלי, שהוקמה כדי להעניק בטחון ליהודים שברחו מאירופה. וגם קנאה ליוותה אותי בשנים הראשונות, בעיקר כשראיתי ילדים ובני נוער מתהלכים ברחובות ללא דאגה, והייתי חושבת על ילדיי וחבריהם שלא זכו לגדול כך. אבל לאחרונה, כששלוותה של אירופה הופרה, זה מכאיב לי כל כך, כאילו זה קורה כאן אצלנו. אפילו מזעזע יותר, כי כאן כבר אין אשליות, ואילו באירופה כל פיגוע סודק את האשליה יותר ויותר. ופתאום אני מוצאת את עצמי חרדה גם באירופה – חושבת לפעמים כמה מגוחך זה יהיה אם הטרור יתפוס אותי שוב דווקא שם.

אבל בואי נחזור רגע לארגזים – כשפרקתי אותם מצאתי באחד מהם את הכרך השני של יוסף ואחיו של תומס מאן, בתרגום ישן לעברית. כל לילה, אחרי עוד יום ארוך של הסתגלות, אני קוראת כמה עמודים ומתענגת על כל מילה ועל כל רעיון. אני מוצאת את עצמי חושבת על מאן, שכתב את הרומן הזה כשכבר היה בעצמו פליט – גם אם בתנאים נוחים יחסית- ועל יוסף גיבור הספר שהוא פליט שבסופו של דבר הושיע את ארצו החדשה, וזה מעורר כל כך הרבה מחשבות. על אירופה שידעה כבר תקופות איומות יותר מאלה, ועל המשיכה האירופית הרומנטית ללבנט שהתהפכה במשיכה אדירה, הישרדותית, של הלבנט לאירופה, ועל סיפורו של יוסף שיכול אולי להציע תקווה.

בעיר החדשה שלי, בחיפה, אפשר למצוא תקווה. זו העיר הכי סובלנית בישראל, וחיים בה יהודים וערבים בשוויון מלא וללא מתחים. כמה אני נהנית לראות למשל בעל-מוסך ערבי שהפועל שלו יהודי. בירושלים זה תמיד היה הפוך. אולי זה מוזר אבל הנה אני מבקשת לשלוח לך קצת תקווה דווקא מכאן, מארץ שזה כל כך חסר בה, אבל גם כשהמצב הכללי נראה קודר אפשר למצוא פה ושם איים של אור.

ואפילו לא עניתי לך אם אני אוהבת מרציפן. לפעמים גם לשאלות הכי פשוטות יש תשובות מורכבות, או לפחות ארוכות. אז אולי נשמור את זה למכתב הבא. כמה אני שמחה שנעניתי להמלצת אליזבת רוגה הנהדרת להתכתב אתך. שלך, צרויה

צרויה היקרה,

אתמול קבלתי את המכתב שלך במייל. קראתי אותו מיד ומהר מדי, ואז הסתרתי אותו מהעולם וממני. אם המכתב היה כתוב על נייר, הייתי תוחבת אותו עמוק לתוך כיס המכנסיים ומחליקה עם היד על הבד.

בדרך כלל אני רוצה מיד לדבר על נושאים שמסעירים אותי, וכל מה שאני רוצה לשמור בלבי חייב להיות מוסתר. בתודעה שלי יש נישות בהן אני מחנה נושאים מסוימים ולפעמים נעלמת האינפורמציה הזאת לזמן מה.

בינתיים אני כבר די מאומנת בטכניקה הזאת של להעלים מעצמי דברים מסוימים. אני חווה חוויות רבות שנזקקות לדממה המרוגשת הזאת ואני בקושי עומדת בזה. לא רק האהבה שדוחפת ומקדמת את הכתיבה שלי, אלא גם הרעיונות זקוקים לשתיקה. אני מנסה שוב ושוב לדבר על זה, אבל זה לא מצליח לי אף פעם. כשאני מדברת על הרעיונות שלי הן נדמים לעופות מרוטים וחולים ברכיטיס, בעוד שבבוסתן הדממה שלי הם נדמים לטווס שמציג לראוה את נוצותיו. אין לי מושג מה קורה לדמיון שלי בדרך ללשון.

בראשית מכתבך שאלת אותי אם קשה לי להתבטא בכתיבה בג’אנרים אחרים מלבד הכתיבה הספרותית, אבל לא: לא משנה באיזה ג’אנר שאני כותבת, מסה, כתבה עיתונאית, ספרות או מכתב, כמו המכתב הזה, אני נתקלת תמיד באותן החסימות. לחסימות יש גוונים שונים, אבל המכנה המשותף שלהם הוא שהן מתעמתות איתי.

ממש מגוחך שמשהו אחר קשה לי מאוד: אני יכולה בקושי לבטא במילים את מה שמעסיק אותי אותי בכתיבה. לפעמים יש לי את ההרגשה שהאני הכותב והאני המדבר שלי לא מכירים כל כך טוב אחד את השני. כנראה שאני כותבת את מה שאני לא יכולה לאמר; קשה לי לעמוד בזה, מפני שאני אוהבת כל כך לדבר על מה שמעסיק ומניע אותי.

אני מדברת בכל זאת לעיתים קרובות על הכתיבה. לעיתים קרובות מדי. אולי אני עושה את זה כדי להעלים מעצמי את העובדה שהכתיבה עושה אותי לבודדה. הבדידות היא בשבילי נקודת המוצא לכתיבה ומה שנשאר ממנה. אני מכירה טוב מאוד את הגלמודיות העמוקה שעליה את כותבת. ואני כותבת כמוך, כדי להקל בנטל של נשיאת הבדידות בשבילי ובשביל הזולת.

תמיד כשאני מחפשת תמונה מדוברת להווה, אני מנוחמת, רק כשאני מוצאת התאמות עם העולם החיצוני המטריד או הפרעות בהתאמות של העולם החיצוני השרוי במבוי סתום. זאת אומרת כאשר ניתן ליצור תהודה שמהדהדת למרחקים ארוכים. אבל כשהספר מודפס ומופץ אני חשה שזה שוב לא פועל. געגועים ואכזבה, אלה הם שני הקטבים. ובין שניהם העבודה הבודדת. ובכל זאת…

בינתיים הוצאתי את מכתבך מהמחבוא והתמונות שאני רואה מהשורות שלך מלוות אותי במשך היום: הקרטונים הארוזים ואלה שכבר פירקת, מכונת הכתיבה שאיתה הדפסת את חיי אהבה, עצי האורן העתיקים מול חלונך בחיפה, הים.

מה שכתבת על הילדים באירופה מרגש אותי. שבהתחלה קינאת שהם יכולים לשחק ברחוב בחופשיות, לא כמו הילדים בישראל. יכולתי מיד לחוש את הקינאה הזאת כשקראתי את המכתב ובו בזמן נדהמתי מהעובדה שעוד אף פעם לא התבוננתי על העולם מזווית הראיה הזאת. שאת חשה יותר בטוחה באירופה מאשר בארצך, מדינה שנוסדה כדי להגן [1], גם המשפט הזה לא מש ממני. ועוד יותר אני נאחזת במחשבה, שאת רוצה לשלוח לי תקווה ממדינה שהתקווה חסרה בה כל כך, כפי שכתבת. המשפט הזה מבייש אותי ואני חושבת שהבושה קשורה לתמונות שעשיתי לי מאירופה עד הקייץ האחרון, ועם ההתפכחות שאיתה אני חייה מאז.

במכתב האחרון עוד כתבתי על האמונה הבלתי מעורערת שלי במערכת הערכים האירופאית. כעת – חודשים ספורים לאחר מכן – אני נוטה לאמר שזה מזעזע שהאמנתי זמן רב כל כך, כנגד כל הראיות, במערכת הערכים הזאת.

את המכתב הראשון כתבתי לך בזמן שלא הרגשתי כל כך טוב, ואני יודעת עוד בדיוק עד כמה אחלתי לעצמי לכתוב את המכתב השני ממצב אחר לגמרי. למזלי אני כבר חשה יותר בטוב. אני מסוגלת שוב לנסוע ברכבת התחתית, אני כבר לא בוכה כל כך הרבה ואני שוב כותבת. זוהי הקלה גדולה. דווקא מפני שאני יותר יציבה באופן אישי, אני יכולה לראות יותר בבירור כיצד המצב דורש שינוי רדיקלי של הערכים האירופאיים שלנו ושל התובנות האישיות, הפרטיות לגמרי, שלי. גם אם זה נשמע מוזר, ואותי זה מפתיע יותר מכל: אני חשה את שינוי הערכים באופן פיזי. קודם כל כסחרחורת וקהות חושים, וכעת גם שבריריות ויכולת סבילות נמוכה. אני חושבת שהתחושה הפיזית קשורה לכך ששינוי הערכים מתחיל ברגע בו אנו עוזבים את הכתם העיוור. בגופי אני חשה יומיום כמה זה מערער את הביטחון.

שנינו לא היחידות שכותבות מכתבים במסגרת התוכנית של התכתבויות אירופאיות ומחליפות דעות על המצב השברירי של אירופה. אני עוקבת בעניין רב איך הסופרות והסופרים האחרים מגיבים על הנושא הזה. חבל שאת לא יכולה לקרוא את ההתכתבויות האלה, מפני שזה מתפרסם רק בגרמנית. לדוגמה מתכתב הסופר הגרמני ביורן ביקר (Björn Bicker) עם אצ’ה טמלקורן (Ece Temelkuran) מתורכיה על כך שבגרמניה, אחרי מלחמת העולם השנייה, התהוותה האשליה שניתן לנצח את השבריריות. אחרי שהכל היה הרוס, הבתים, האנשים, מערכות היחסים, הכל, התבצרו להם הגרמנים בבטחון המדומה הזה. לפי ביקר, מרגישים הגרמנים רק עכשיו שמעולם לה הייתה להם תקופה של אחרי המלחמה. מה שהוא כותב מהדהד בתוכי. אני מודה שחייתי את רוב ימי באשליה הזאת. כמובן שידעתי שחלק מהבטחון הזה נקנה על חשבון הזולת, אבל זה לא גרם לי לערער על המובנות מאליה של אירופה ועל הדרישות של תחושת הבטחון האישית שלי.

מזה חודשים ספורים אני מתחילה לקלוט שהבטחון העצמי בערכים האישיים הוא הכתם העיוור של אירופה ואני קולטת עד כמה הכתם העיוור הזה עיצב אותי. אני משתוממת כעת עד כמה שזה פעל בהצלחה. מפני שאני, כמו רוב שאר הגרמנים, נעשינו פוליטיים דרך העיסוק בפשעים של הנציונאל סוציאליזם והשואה.

זו חידה בעיני כיצד ניתן להגיע מנקודת המוצא הזאת שקובעת שלעולם אסור יהיה לשלול זכויות בגלל שייכות לקבוצה כל שהיא, או דת כל שהיא למצב הנוכחי שנעשה כל כך מובן מאליו. ההתמוטטות שלי הייתה קשורה לזה, קשורה לכך שהתבצרות באשליה של עולם בטוח לא פועלת יותר. אבל אני עוד לא יודעת כיצד לחיות בעולם הזה עם המבט המפוכח. למרות הסוציאליזציה שלי, בחיי היומיום אני חסרת נסיון.

כרגע אני מנסה כל יום מחדש לבדוק עד כמה אני מסוגלת ללכת עם השבריריות הזאת, בלי לאבד את היציבות שאני זקוקה לה כדי להישאר כנה, בלתי אמצעית, אמיתית. זוהי הליכה על חבל דק. עד כמה זה דומה לתהליך של הפגישה שלך עם הנשים הפלסטינאיות לא אוכל לאמר, אני בטוחה שאת היית צריכה הרבה יותר אומץ ממני.

חוסר התרגול למצב השברירי והאומץ שנחוץ לזה הם כנראה הסיבה לפחד שמשתולל באירופה ומטה את הכף לצד ימין. כל מה שגורם לנו להיות גאים באירופה: הנאורות שלנו, ההיסטוריה הדמוקרטית שלנו, ההומניות והפתיחות שלנו, כל זה טובע עכשיו עם הפליטים בים התיכון. זוהי כנראה הסיבה מדוע אנשים רבים כל כך מאשימים את הפליטים, מפני שהם לא רוצים להיפרד מהכתם העיוור שלהם, מפחד שיאלצו להיפרד מהיציבות המדומה שלהם.

דמות ה”פליט” מעלה במרכז אירופה על פני השטח דפוס התנהגות מושרש, עתיק ועמוק יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות בו. אם אנחנו מראים באצבע על המפלגות הימניות הפופוליסטיות – רצוי על אלו שבמזרח אירופה – אז אנחנו עדיין פועלים מהכתם העיוור, מהמקום בו אירופה יכולה לבטוח בערכיה.

זה תלוי בנו. בנו, זאת אומרת, ה”מרכז”, שבערכיו הבסיסיים, הבלתי ניתנים לערעור, האמנתי כל חיי, למרות הזעזועים. הגורל הוא בידי “מרכז” החברה, לא בידי הפליטים או בידי הקיצוניים הימניים. אני מנסה להבין את זה כל יום מחדש.

בשבוע שעבר אכלתי ארוחת ערב עם חברים וכולם פחדו. עוד לא קרה לי דבר כזה. הם לא פחדו מהטרור האיסלמי אלא מהתגובה האירופאית עליו. מצד אחד זה היה הפחד מהתגברות של מעשי טרור ימניים והעלייה העצומה בפעילויות איבה מהימין ומצד שני קיים הפחד מהמרכז הפוליטי, שמגיב על הפופוליזם הימני בנטייה לימין.

השאלה הגדולה שאני שואלת את עצמי היא: כיצד ניתן להפחית את הפחדים האלה שחגים סביב זהות אירופאית (מדומה) או זהות לאומית, ברגע שהעובדות לא משכנעות אך אחד? כיצד ניתן לצאת מהכתם העיוור ולשקף את התפקיד האישי בלי לערער את עצמך עד כדי כך שזה יגרום שוב להסתגרות?

חברות סופרות ואני נשאלות לאחרונה מדי פעם על ניסוח של נרטיב אירופאי חדש. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד כאן הוא שאם אנחנו רוצים שהנרטיב הזה לא יתקע בסמטה ללא מוצא, אז אנחנו צריכים לחשוב בכיוון לגמרי אחר מי שייך ומי השתייך לנרטיב הזה ומי לא. אירופה תיאלץ להיפרד מהתמונה של אזרחים נוצרים/לבנים. אירופה תחדש את עצמה עם “אנחנו” אחר, וזה לא יתבסס יותר על איזו שהיא גרסה של טוהר הגזע. הנרטיב הזה ינבע ויתפתח מההיסטוריה של הגזענות המובנית באירופה. אני לא יודעת מה צריך לקרות כדי שהנרטיב הזה יסופר סוף כל סוף, כדי שיתבוננו בו ויקשיבו לו. אני לא יודעת בעצמי כיצד לספר את הסיפר הזה.

כשאני מרגישה יציבה, אני חושבת: ככל שהרוח נושבת יותר בחוזקה מצד ימין, עלי לעשות אותה לרוח גבית. אני צריכה לאסוף את כל הסיפורים החיוביים שניתן כל יום לספר, מהצלחתם של חיים משותפים ומתמונות של פריצת דרך. כשאני חשה חולשה, אני רוצה להתחבא בתמונה של חג המולד האירופאי, שעליו את כתבת לי. וזאת, למרות שחג המולד הוא לעיתים קרובות חג מגעיל, מפני שבשום חג אחר לא חווים בעוצמה כזאת את חוסר התפקוד של המשפחות. אל תגיעי לגרמניה אף פעם לחג המולד. פתיתי השלג לא יכולים להתעופף כל כך יפה באויר.

קרובה מישראל כתבה לי לא מזמן שאנחנו חווים כיצד מציאות החיים באירופה נעשית יותר ויותר ישראלית, אבל אני חושבת שהיא התייחסה בעיקר לפחד מהטרור האיסלמי. אבל אולי זה מתייחס גם לפחד מהתגובות על הטרור? האם זה כך? אולי זה רק הפחתה לא קבילה של תחושת החיים של ארצך? אני לא יכולה להחליט. אני רק יודעת שמהקיץ האחרון אני חושבת אחרת על המצב בישראל. ומאז שקיבלתי את מכתבך מקבלות מחשבותי כיוון אחר לגמרי.

כל כך הייתי רוצה לשבת איתך עכשיו בדירתך החדשה בחיפה, לשאול אותך את כל השאלות האלה ולהסתכל על הים. אני אביא לך את הצ’טני שאני אבשל אחרי שאסיים את המכתב אליך. עם אגסים וקיוי. נדבר על דברים שונים לחלוטין, מפני שאני לא מסוגלת כל כך לדבר על הדברים שכתבתי כאן. נצחק ביחד במקום לדבר על אירופה והבדידות.

תשלחי לי את הכתובת שלך, מפני שאני לא יכולה להגיע עכשיו לחיפה ואני רוצה לשלוח לך צנצנת מהצ’טני. אני אתן גם לאליזבט רוגה צנצנת, לאות תודה על הרעיון הנפלא ליצור בינינו קשר. אני אחתוך בשבילך את האגסים והקיוי עם בת צחוק על השפתיים, אני אצחק כשאערבב את כל החומרים, כדי שזה יהיה לך טעים.

שלך

אניקה

[1] היא לא כתבה להגן על היהודים. רק “להגן” אבל בוודאי התכוונה לזה. אלדד

מכתב שני לאניקה

A second letter to Anika

שלום יקירתי,

כשקראתי את מכתבך הרגשתי לרגעים שזו אני שכתבתי אותו. כמה פסקאות בו תיארו כל כך במדויק את תחושותיי עד שלרגע היה לי נדמה שאני קוראת את מכתבי אלייך ולא את מכתבך אלי. אני כל כך אוהבת את התחושה הזו, של קירבה מיידית שלא קשורה כלל לביוגרפיה או לגיאוגרפיה אלא לעומק הנפש. אני מרגישה כך לעיתים גם במפגשים עם קוראים וזו תרופה טבעית ובריאה לתחושת הבדידות שתיארת במכתבך. או שמא היה זה מכתבי?

למשל הקושי לדבר על רעיונות ועל הכתיבה. זה מביך אותי כל פעם מחדש ואפילו מערער, לנסות לענות לשאלה הטריוויאלית לכאורה- על מה את כותבת? מה מעסיק אותך בספר החדש? והתחושה שהאני הכותב והאני המדבר לא מכירים כל כך טוב אחד את השני. זו תעלומה שמלווה אותי שנים. לא די שאינם מכירים אלא שהם שונים כל כך. לפעמים כשאני קוראת מה כתבתי רק אתמול נדמה לי שמישהו אחר כתב את זה, כי אני לא מזהה שם שום דבר שעלה בדעתי. בוקר אחד הייתי כל כך מופתעת לקרוא את הטקסט שעל צג המחשב שלי עד שהתקשרתי לבת שלי שבדיוק יצאה וביקשתי שתפתח לה קובץ משלה ולא תכתוב בתוך שלי. היא כמובן לא ידעה על מה אני מדברת.

כנראה שאני כותבת מתוך תודעה אחרת לגמרי מזו הרגילה, הנגישה, הנוכחת בחיי היום-יום. התודעה הנסתרת הזו מכילה כל מיני מחשבות-תובנות-זיכרונות-סיפורים שאינני מודעת להם. כמו באר פנימית מסתורית שאין לי מושג מה היא מכילה ומתי תתייבש. כל זה משרה על תהליך הכתיבה התרגשות מתמדת של הפתעה והרפתקה ומצד שני גם מתיחות של היעדר שליטה, כי נדמה שהדברים אינם תלויים בי ובאים מתוך ערוץ חמקמק ומתעתע. הרי ההיאחזות בהשראה דומה להיאחזות באוויר, ברוח נושבת.

לטוב ולרע, זה לא נעשה קל יותר עם הזמן, עם הניסיון והספרים. כל ספר הוא כמו הראשון, כל משפט הוא כמו הראשון. גם אם אני מנסה להתחכם, לתכנן, לבנות עלילות ולדמיין דמיונות, אני לא מצליחה לשלוט בתהליך הכתיבה בצורה מספקת. האם את מכירה את זה? כי יש סופרים שכותבים אחרת. בשנים שהייתי עורכת פגשתי מקרוב הרבה תהליכי-כתיבה והכרתי סופרים שמתכננים מראש באופן ברור ומסודר ויודעים בדיוק לאן הם רוצים להגיע. יש לזה הרבה יתרונות, יותר שליטה ופחות מתח, אבל מצד שני זה פחות מסעיר ומפתיע. לטוב ולרע, זו לא שאלה של בחירה. גם כשאני מנסה לתכנן זה כמעט תמיד חובט בפרצופי איכשהו. הישות המסתורית שהיא הספר המתהווה דוחה לא פעם את התכניות שלי, ממש כמו גוף חי. לכן אני חשה שהתהליך הזה כרוך בהקשבה לא פחות מאשר בסיפור. להקשיב לספר, לדמויות, למטאפורות ולמילים. בדיוק כפי שתיארת במכתבך תובנות שכרוכות בתחושות פיסיות- אצלי זה כך בכתיבה. כשאני קוראת פסקה או מילה שכתבתי והיא צורמת או מלאכותית,  אני ממש מרגישה רתיעה פיסית, אפילו בחילה קלה.

והחסימות האלה שהזכרת, שמתעמתות אתך. כמה טוב אני מכירה את המפלצות האלה! לפעמים אני מרגישה כמו בתוך אגדת ילדים. תועה בדרכים, פוגשת מלאכים של השראה, מפלצות של ספק. למזלנו, לפעמים לבעיות מסובכות יש פתרונות פשוטים, והפתרון היחיד שעוזר לי הוא הרצף. ככל שיש יותר רצף בכתיבה כך נחלשות החסימות. אבל גם זה לא כל כך פשוט בעצם, כי אצלי הרצף נשבר מדי כמה שבועות בגלל נסיעות עבודה, ואז צריך להניע מחדש את כל התהליך. “תעזבנה יום תעזבך יומיים” נאמר על התורה, וכנראה שזה תקף גם על מלאכות פחות מקודשות מלימוד התורה. האם יש ביטוי כזה בגרמנית? ובחייך? ברור שאם הייתי מפסיקה לנסוע היה לי הרבה יותר קל לכתוב, אבל אני חשה שאסור לי להזניח את הילדים הבוגרים -הספרים שיוצאים בכל מיני ארצות- למען התינוק החדש -הספר שנכתב-, וכך אני מנסה לטפל בהם ולהתראיין למענם ואז חוזרת הביתה קצרת נשימה אל הספר שבבטן המחשב – ומוצאת אותו חשדן וסרבן בגלל ההיעדרות שלי ועד שאני מצליחה להפשיר אותו ולרכוש את אמונו מחדש צצה נסיעה נוספת.

השבוע, למשל, הייתי בפולין, ללוות את “כאב” שיצא עכשיו בפולנית. חשבתי שם הרבה עלייך ועל אירופה. אירופה כפי שראית אותה עד כה ואירופה המתמודדת עם השינויים, כל ארץ בדרכה. בפולין אירופה נראית לבנה מתמיד ללא פליטים, מהגרים, זרים. לבנה ונוצרית ולכאורה מוגנת, אבל רוב האנשים שפגשתי שם מודאגים מהכיוון הזה, ושואפים, כמוך, לשינוי של ערכים.

בעצב אני קוראת על האשליה שלך שהתנפצה, אשליה על עולם בטוח. לרגע אני תוהה מה עדיף- לחיות ללא אשליות או להתמודד עם אשליה שהתנפצה? כי לי לא היה אף פעם עולם בטוח. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מפחדת. גדלתי ליד הגבול עם ירדן, ובלילות היו יורים לפעמים על הבתים שלנו, והיינו רצים באמצע הלילה למקלט היחיד ביישוב. את אחד השירים הראשונים שלי כתבתי במקלט, על אם צעירה שמיניקה שם את בתה בת היומיים לקול ההפגזות, במלחמה שלא יודעים איך ומתי תיגמר. היא אמנם נגמרה בניצחון אחרי שישה ימים, זה היה ב67, והגבול התרחק מאד, אבל הפחדים נשארו. מן המלחמה הבאה, מפעולת טרור, מחטיפה, משכול. אמי שאיבדה את בעלה הראשון ואת רוב בני כיתתה במלחמת 48 סיפרה לי הרבה על האימה, האובדן והאבל, וכך פיתחתי מודעות חריפה לכך שאנחנו חיים בארץ קטנה ומאוימת, מאחורינו היסטוריה טראגית, על פיסת אדמה שחזרה לרשותנו בקושי וגם היא שנויה במחלוקת.

ועכשיו אומרת לך חברה שמציאות החיים אצלכם נעשית ישראלית מעט. כן, זה נשמע ישראלי. הפחד מהטרור ומן התגובה לטרור, המרכז הפוליטי שמגיב בנטייה ימינה, וגם הקונפליקט המכאיב שבין זכויות אדם לביטחון.

כל השאלות הקשות האלה ניתנות אולי לפתרון אם מצליחים להתרכז במה שמאחד, בצרכים המשותפים, ומנסים להתעלות מעל המחלוקות, אם מצליחים להתאחד נגד הקיצוניים מכל הצדדים וליצור רוב שפוי ובריא. זה מה שאנחנו מנסות לעשות עכשיו בתנועת “נשים עושות שלום”WOMEN WAGE PEACE ואולי בהתאמות מסוימות אפשר לנסות את זה גם באירופה. בחודש האחרון ארגנה התנועה צעדה לכל אורך ישראל, בהובלת שתי נשים מרשימות – יהודייה וערבייה, ובקטע מסוים של הצעדה, בבקעת הירדן, הצטרפו אלינו אלף נשים פלסטיניות.

זה היה כמו פטה מורגנה, לראות אותן יורדות מן האוטובוסים, בחום הלוהט, רובן בלבוש מסורתי, פוגשות שם אותנו המצפות להן, אלפי נשים ישראליות לבושות לבן, ויחד אנחנו צועדות אל אתר הטבילה בנהר הירדן.  אל תדמייני את הריין שלכם או הדנובה- מדובר בנהר צר רדוד וצהבהב – באירופה לא הייתם מתייחסים אליו בכלל-  אבל באותו בוקר נדמה היה כי האזור הזה שידע הרבה ניסים על פי סיפורי התנ”ך חוזה עכשיו בנס נוסף, כי חום המפגש עלה אפילו על החום המדבר.

כמו ילדות קטנות החזקנו ידיים, התחבקנו, שאלנו זו את זו את השאלות הכי פשוטות- איך קוראים לך? מאיפה את? תודה שבאת, אמרנו זו לזו, כי כל אחת מאיתנו הייתה גם אורחת וגם מארחת. אפשר להצטלם אתך? שאלנו זו את זו, ועכשיו כשאני כותבת לך אני מסתכלת שוב בתמונות לוודא שזה קרה באמת. שלמשך כמה שעות הצלחנו להתגבר על מאה שנות סכסוך ולהניח לכל מה שמשותף לנצח. למשך כמה שעות הצלחנו להאמין. יחד הקשבנו לנאומה המהפנט של ליימה בואי, כלת פרס נובל לשלום לשנת 2011, שהצליחה להביא ביחד עם נשים נוספות לקץ מלחמת האזרחים בארצה.

כשנשים מואסות במלחמה ביכולתן להביא שלום, היא אמרה, מספרת על כוחה של מחאה לא אלימה,  ועל הנטייה של נשים להתחבר למשותף ולא למפריד. היא סיפרה על חברות ושותפות לדרך שיכולות להיות חזקות מכל אמונה.  וכשהקשבתי לה נדמה היה לי שאולי אולי  זה אפשרי גם כאן. שאם נהיה רבות, שאם נהיה נחושות ואם נשתף פעולה, נצליח לכפות על ההנהגה לדבר. לנסות כמונו למצוא את המאחד ולא את המפריד, לנסות לבנות אמון ולהעניק תקווה.

התקווה בתנועות האלה היא ההדדיות, השותפות. ליימה בואי הצליחה לאחד את הנשים משני הצדדים הנלחמים- מוסלמים ונוצרים. לכן התרגשתי כל כך שם על הירדן, יותר מאשר בעצרות שלום אחרות, כי שום עצרת ישראלית לא תהיה אפקטיבית ללא שותפות הצד השני. אם אימהות ישראליות לא תשלחנה את בניהן לצבא- זה לא יביא שלום, לצערי, אלא שפיכות דמים נוראה. אבל אם אימהות משני העמים יחנכו נגד אלימות – זה עשוי להצליח.

אנא סלחי לי שאני כותבת על ישראל ולא על אירופה. באירופה אני רק אורחת ולכן לא נוח לי להביע דעה. אבל אעז ואומר שנדמה לי שגם את הדיאלוג אצלכם חשוב לנהל דווקא עם מי שחושב אחרת. נשים מהשמאל עם נשים מהימין. להפגיש נשים מהימין עם הפליטים. לנסות למצוא מה מחבר ביניכן ולאיזה מכנה משותף אפשר להגיע.

כן, אירופה עתידה להשתנות, וזה קורה מול עינייך ואת חלק מזה ואת מנסה להפוך את השינוי הזה לחיובי, וזה מרשים מאד והלוואי שגם אפשרי. הלוואי שאירופה תצליח לאמץ את הפליטים, ושהאימוץ יהיה מוצלח לשני הצדדים. הערבוב הזה נותן כל כך הרבה תקווה. אפילו בתקופות הכי קשות בירושלים, כשהייתי הולכת לעיר העתיקה הייתי מתעודדת. המפגש עם הפלסטינים על הבסיס הפשוט ביותר של אכילה ושתייה, מכירה וקנייה, היה ממלא אותי תקווה. כי כשיש אינטרס משותף נוצר מגע ומפגש אנושי ומהם נולדת התקווה, נדמה לי, לא מן האידיאות הנשגבות.

כן, נושב איזה משב רוח ישראלי אצלכם אבל עדיין מאד מתון תודה לאל, ועדיין אפשר לצחוק, גם באירופה וגם כאן, ואם היית באה לכאן אני בטוחה שהיינו צוחקות הרבה. ותודה על הצ’טני! בכל מכתב את מבשלת משהו בשבילי וזה כל כך נדיב. הייתי שולחת לך חומוס מזרח תיכוני אבל ידוע  שחומוס לא מחזיק מעמד בדרכים, ולכן את חייבת לבוא ולאכול אותו כאן מול הים. כשאת כותבת על אוכל אני מרגישה אצלך את עומק המסורת שמאחורי כל תבשיל. אצלי זה חסר. החלוצים שהגיעו בתחילת המאה העשרים, וביניהם סבי וסבתי, ניסו להתחיל התחלה חדשה ולהתנתק מהמסורת בכל הרבדים. אמא שלי גדלה בקיבוץ שהוריה היו בין מייסדיו, ולא למדה לבשל אפילו חביתה. תארי לך שכשעזבה את הקיבוץ, בגיל 36, עם תינוקת בת חודשים ספורים [אני] ותינוק בן שנה וחצי[אחי], פחדה שנמות מרעב כי לא סמכה על עצמה שתצליח להזין אותנו. אבא שלי לימד אותה את המעט שידע ולאט לאט התקדמה, אבל מעולם לא נהנתה מן הבישול ולא יצרה בבית שום חגיגיות או מסורת סביב האוכל. גם אבא שלי היה עסוק יותר בשאלה איזה סיפור נקרא יחד בארוחת החג מאשר בשאלה מה נאכל.

גם בבית שהקמתי אני הבישול אינו מרכזי, למרות שגם אני וגם בעלי מתמחים בשנים האחרונות בבישול טבעוני. אז כן, כשתבואי לבקר אותי אכין לך טופו ועדשים וגם עוגת בננות טבעונית. הרבה חברים מגרמניה ביקרו אותי לשמחתי במהלך השנים, ביניהם חברתנו היקרה אליזבת.

ועדיין לא השבתי לך בעניין המרציפן. כאמור, לפעמים גם לשאלות פשוטות יש תשובות מורכבות, או ארוכות. אנסה להשיב במכתב הבא, אם זה עדיין ייראה לי חשוב. לפעמים גם שאלות פשוטות נותרות ללא מענה. שלך, צרויה

אניקה יקרה, מכתבך נסע אלי במשך שבועות ארוכים והגיע לבסוף במפתיע כמעט כמו אותן פיסות נייר מגולגלות בבקבוק הנשלח בחוף ים אחד ונישא על פני הגלים והזמן עד שמגיע בדרך נס ליעדו. מדובר כמובן בתקלה טכנית כלשהי אבל בהחלט מוזר להיווכח שלפעמים גם המכתבים האלקטרוניים פשוט אינם מגיעים, ולדמיין את אי ההבנות והאכזבות הכרוכות בכך, עסקיות או רגשיות, שעלולות אפילו לשנות גורלות.

במקרה הזה שלנו לא נחתכו גורלות ובכל זאת שמחתי מאד לקבל אותו השבוע, כמעט עשרה שבועות אחרי שכתבת אותו. גם אני כמוך חשה שההתכתבות בינינו דווקא בפרק הזמן הלא יציב הזה עזרה לי להבהיר ולהגדיר, לתת מסגרת לתמונה שציירו האירועים והתהפוכות, גם הפרטיים וגם הכלליים, גם הלאומיים וגם הבינלאומיים.

כשכתבתי לך את מכתבי הקודם טראמפ היה עדיין בדיחה עצובה, קוריוז שהולך ומתחזק אמנם, אבל אפילו לרגע לא עלה בדעתי שהוא עלול לנצח בבחירות. עד כדי כך בוחן המציאות שלי לקוי. שלי ושל רוב העולם, שהופתע ביחד אתי. אני זוכרת שהמחשבה הראשונה שלי הייתה דווקא בתחום החינוך. הילד הקטן שלי בן עשר ואני מנסה ככל יכולתי לחנך אותו לנימוס ולאיפוק, ליחס של כבוד לזולת, להתחשבות ולשליטה עצמית. ההצלחה שלי חלקית בלבד לצערי, אבל אימא של טרמפ, נדמה לי, הצליחה פחות. מה אומר לו בפעם הבאה שינהג בחוסר נימוס, חשבתי, חשה שהקרקע נשמטה לפתע תחת כל הטיעונים שלי. הנה, גסות הרוח  והשטחיות ניצחו את ההתחשבות והרצינות. איך אוכל עכשיו לומר לילד שלי שזה לא משתלם? שאנשים שמתנהגים כך נדחים מהחברה? שמשלמים מחיר כבד על חוסר כבוד לזולת? הנה באה המציאות וסותרת אותי, צוחקת בפרצופי. הנה באה המציאות ומראה שמי שמשלם מחיר הוא דווקא העולם. הרבה אימהות בוודאי חשו כמוני, שמעבר לכל ההשלכות והסכנות, יש בבחירה הזו אלמנט כל כך לא חינוכי.

כן יקירתי, החלטות פוליטיות יכולות לערער בקלות, גם אם הן מתרחשות מעבר לאוקיינוס. בדור שלך באירופה זה היה פחות רלוונטי כנראה אבל אותי זה מלווה מאז שאני זוכרת את עצמי, בדיוק כמו הכתיבה. את מספרת שתמיד היית זו שרצתה לכתוב. אני אפילו לא יודעת אם רציתי. רק יודעת שכתבתי, מאז שלמדתי את הא”ב. זה היה טבעי כמו נשימה. הרי איננו שואלים את עצמנו אם אנחנו רוצים לנשום. מה שמאד רציתי היה דווקא להיות פסיכולוגית או עובדת סוציאלית, והכתיבה נראתה לי מעין תחביב. בסופו של דבר קרה ההיפך.

בשנים הראשונות חדרה המציאות לכתיבה שלי כמעט ללא הגנות. סיפרתי לך כבר איך נכתב אחד השירים המוקדמים שלי בזמן המלחמה,  ביוני 1967, כשישבנו במקלט רועדים מפחד למשמע הפגזים הנופלים סביבנו. כמובן שאז עוד לא ידענו שננצח תוך שישה ימים וגם לא שהשטחים שנכבוש באותה מלחמה שנכפתה עלינו יהפכו להיות קללה מכאיבה. הצטופפנו מבוהלים במקלט ואני הייתי מהופנטת אל אחת השכנות שהיניקה לעיני כולם את בתה שאך זה נולדה, ומצמוצי היניקה המתוקים התערבבו בקולות הפגזים והיריות. כן, מאז ומעולם היה הכול מעורבב, גם כשניסיתי בכל כוחי להתכחש לכך, גם כשכתבתי רומן כמו חיי אהבה, אשר כמעט מתעלם מן המציאות הישראלית, חדרו לשם גם החלטות פוליטיות. ואפילו החלטות פוליטיות שהתרחשו אלפיים שנה קודם לכן, דרך אגדות חורבן בית המקדש שגיבורת הרומן חוקרת.

תראי שגם אצלך בסופו של דבר הכול יתערבב והתחומים יעשירו זה את זה, גם אם לא תכתבי באופן ישיר על מה שחווית בשנה האחרונה. אבל מי יודע, אולי אפילו תמצאי את עצמך כותבת על קשר מעניין שנוצר בין משפחה גרמנית לבין משפחת פליטים? ואולי כך תצליחי גם לעורר הזדהות עם מצוקת הפליטים? אהיה מאד סקרנית לקרוא רומן כזה, ולא רק אני, אבל כפי שאמרת, זו טיסה עיוורת מונחית, ובטח מוקדם מדי להחלטות. וגם אם לא יהיה שום הד במה שתכתבי למה שחווית בשנה האחרונה, אין ספק שהכתיבה תאפשר לך להמשיך לתת מעצמך לזולת, כי היא במובנים רבים מקור הכוח שלנו. אני מאמינה שבטווח הארוך כל הסתירות אלה, בין להיות אימא לבין להיות סופרת, בין להיות אקטיביסטית לסופרת,  הן בסופו של דבר סתירות לכאורה, או סתירות זמניות. לפעמים צריך להפנות עורף לעולם לזמן מה ולפעמים להפנות עורף לכתיבה, אבל בסופו של דבר הדברים מתאזנים. לפעמים העולם זקוק לנו יותר ולפעמים הספר שרוצה להיכתב נעשה תובעני כמו תינוק, עד שצריך להאכיל אותו אפילו במקלט כשהפגזים רועמים.

חשבתי הרבה על השרביט הזה שאת חשה שהעברתי אלייך. לכבוד הוא לי, אבל באמת קטונתי. האם יש ביטוי כזה בגרמנית? אינני יודעת מספיק על הפערים אצלכם, על הסיכויים ועל הסיכונים. אני בעיקר מאמינה במפגש אנושי ובדיאלוג. הייתי מנסה לדבר עם אלה שחושבים אחרת. אין שום הצדקה לגזענות בעיני אבל יכולה להיות הצדקה לפחד, גם אם באופן מעשי הוא שולי כפי שאת אומרת. ואת הפחד מפני הזרים אפשר לנסות להרגיע בסיפורים פשוטים, בהיכרויות אנושיות, בתיווך ידידותי. הייתי מנסה להגיע אל המפחדים, ולא לזלזל בפחדים שלהם אלא לנסות להפיג אותם על ידי מסרים פשוטים ורגשיים.

אין מה להתבייש במסרים הפשוטים. תראי- העולם משתנה ואת משתנה אתו. אני רואה אותך בעיני רוחי – אישה עדינה רגישה וחזקה המשקיפה נסערת על  שתי יבשות סוערות, אישה שעוברת תהליך מרתק של התפכחות והתעצמות. מאד התרשמתי מן ההחלטות שלך והן תהיינה רלוונטיות גם לגבי. יחד ננסה להפוך אותן לדרך חיים. כמו הכתיבה, כמו הנשימה.

על כל זה נדבר פנים אל פנים, כשניפגש סוף סוף, כשנשב יחד ונתענג על עוגת העץ ועל הצ’טני. וזה מזכיר לי שעוד לא עניתי לך בעניין המרציפן. לא הייתי רוצה להשאיר את שאלתך ללא תשובה, גם אם אין היא גורלית לעתידה של אירופה. אז כן, בטח שאוהבת. אבל מצד שני- רק לעיתים רחוקות מעזה לגעת בו, ובמאכלים מתוקים אחרים. כל ילדותי עברה עלי ללא ממתקים. אבא שלי הקדים את זמנו באמונה שהסוכר מזיק לבריאות, ומאחר שהיה אדם קיצוני התייחס אליו כמעט כמו אל רעל. ברור שאסור היה להכניס אל הבית ואל הפה שום דבר מסוכן מהסוג הזה. רק אצל חברים, בסתר, יכולתי ליהנות משוקולד עוגה או מרציפן, אבל בסופו של דבר הפנמתי כל כך את החשש שלו שעד היום כשאני טועמת משהו מתוק אני מרגישה מיד דקירות בגרון או כאב ראש או תחושה של שפעת מתקרבת. ואולי בעצם אפילו הסיפור הזה קשור לנושאים בהם אנחנו דנות. לחשש מן הקיצוניות. מן הפנאטיות. הערכתי מאד את אבא שלי אבל הקיצוניות שלו מררה את חיי וגם את חייו. לכן אני תמיד בעד ויתור, דיאלוג, הקשבה, פשרה.

ולכן אני מבטיחה להגיע אתך לפשרה ולאכול מחצית מהעוגה. אני כל כך שמחה לקראת ההקראות שלנו. שמחה לפגוש אותך, את הקוראים הגרמנים, וכן, את אירופה. אירופה שהיא הגיבורה של חליפות המכתבים הללו. אני, בלבנט הרחוק, עדיין מרגישה את המשיכה הישנה אליה. את ההתפעלות מהנופים שירוקים גם בקיץ, מן השמש המתונה שאינה קופחת ומייבשת כל לחלוחית. עדיין נפעמת ממראה של אגמים ונהרות, כנסיות וארמונות. משמיעת מסורות עתיקות. ממפגש עם קוראים רציניים ועמוקים, עם סופרים מרשימים, עם הרחובות שעדיין משמרים יופי ונימוס ותרבות.   אולי תאמרי שכל זה קיים כבר רק בדמיוני אבל גם הדמיון שלי הוא מקום.